אבולוציה של מודעות

מדיטציה באה ללמד אותנו, בין היתר, איך לנקות את המשקפיים המנטליים שאנחנו מרכיבים לכדי זכוכית שקופה. לאט לאט ככל שהימים חולפים בתוך הריטריט, תהליך הניקוי מתרחש ואנו מתחילים להיווכח שברגע שהזכוכית מתנקה המהות עצמה של הדברים זוהרת דרכה.

הדברים נתפסים כחלק ממארג שלם של הווה הנמצא בתנועה מתמדת. כמו עננים שחולפים בשמיים. למעשה, זה מועיל לנו כי פיתוח יכולת ראיה בהירה מאפשר גמישות מנטלית נטולת נוקשות מול חווית החיים המתרחשת ברגע הזה.

לעיתים ההכרה שלנו מתעתעת בנו: יש דרמה ומתח וסיפור שאנחנו נצמדים אליו, אבל אם נלמד לשלוט בה כמכשיר שמשרת אותנו נבין שהיא כלי לשיקוף המהות, ומעבר לכך: כלי לגילוי עצמי! זו יכולת אדירה ומרגשת. כי שם נמצאות כל התשובות - וזה מבחינתי הרעיון ב'חזרה בתשובה' - לקבל תשובות מהותיות על החיים ועל עצמי.

הודות ליוגה שלימדה אותי את עקרונות החקירה הפנימית, התחלתי להשתמש ברגעי סבל שקרו במהלך הריטריט כדי לחקור ולהתבונן במודעות: תוך כדי החזקה של מודעות עצמית אפשר היה לראות באופן ניטרלי שהמשלים הנסתר לשיעמום, לכעס ולחוסר סבלנות הוא השתוקקות לעניין. כלומר, יש בי כמיהה חזקה לעניין, לריגוש ולגיוון. אבל אף אחד מהם לא מגיע אז החוויה הנוכחית נחוות כסבל. ברגע שאני שם לב לקשר המשלים בין הרגשות הללו, משנה כיוון מהעלילה בתוך הראש - ומתחיל לכוון את תשומת הלב לחוסר סבלנות שקיים בדיוק עכשיו ומתמסר לתוכו, הרגשות הלא נעימים הללו הופכים להיות המקור החדש לעניין והחוסר סבלנות מתפוגג.

בזכות הזכוכית השקופה יכולתי לפגוש את עצמי באינטימיות, להתמקד ברגש ולבדוק איפה הוא קיים בגוף הפיזי ומה הגבולות שלו? מתי הוא מתחיל ומפסיק? מה העוצמה שלו מ 1-10 ? הפכתי להיות המדען, החוקר של החיים בתוכי. וגיליתי שאם אני לא מזין את הסיפור הוא נחלש ונחלש באמיתות שלו! ושברגע שאני מודע וער לרגע הנוכחי (איפה אני, מה המטרה בסיטואציה הנוכחית וכו') קטעתי את הסבל כי הזכוכית שלי אומנם עדיין משקפת רגשות לא נעימים אבל עכשיו היא משקפת את החוסר סבלנות והכעס כתופעה חולפת ולא כבעיה שיש לפתור אותה. כל שנותר הוא לפגוש אותם ולתת להם להיות.

כניעה התמסרות קבלה

אלו מיומניות הכרחיות שכדאי להשקיע וללמוד לטפח אותן. חשוב שתלמדו את עצמכם, כל אחד ואחת בדרכו, איך לא להיכנס ללופים מנטלים ע"י התבוננות חוקרת! זה כל כך מועיל לחיי רווחה ושקט פנימיים.

---> עושה עוד Zoom in ושאלות נוספות נשאלות: "מי אני?" "מי חווה את השיעמום עכשיו?" מיד נוכחתי שיש את החוויה עצמה ויש את זה שחווה אותה. שאני בעצמי גדול הרבה יותר מהכעס ומהחוסר סבלנות שחולפים בתוכי. הם כעננים חולפים בשמיים. המודעות היא השמש שמאירה. ואני הרקע - השמיים האינסופיים עצמם. אני המרחב המארח והם עולים ונעלמים בתוכי.

ואז מגיעות התשובות ומתבהרת ההבנה בדבר מהות הסבל: נוכחתי שהסבל, באופן גורף, קורה מסיבה אחת פשוטה: אי-הפרדה ביני לבין גלי ההכרה. אי-הבחנה בין הקבוע למשתנה.

זו היא הבורות שהיוגה מדברת עליה והיא הגזע של עץ הסבל. (אוידיה בסנסקריט).

אם גם אתם רוצים ללמוד איך להרכיב את משקפי המודעות העצמית ובעזרתם להפחית סבל ולהגביר את הטוב בחיים אני מזמין אתכם ללמוד את אומנות המדיטציה.