על כעסים ועבודה בדרך היוגה

לכולנו יש נטיות אישיות, ככה זה..כל אחד קיבל את המנה שלו. אצלי יש נטיה לכעסים (בין היתר..)אני יכול להתעצבן מהר (פתיל קצר) ועם התרגול גם למדתי להרגיע את עצמי. כחלק מהמסע שלי ביוגה מול כעס היו לי הרבה תהיות כי בטקסטים של היוגה (למשל הבהגווד גיטה) מוזכר כעס כלא טהור, כחלק מדרכם של הטועים בדרך.. וזה יצר אצלי קונפליקט פנימי כי מצד אחד אני בכלל לא בוחר בכעס, הוא פתאום עולה בי ואני מבחין בו תמיד רק אחרי שכבר הגיח ועלה בקול תרועה גדול (בתוכי). ומצד שני אני מחזיק זהות של "אני יוגי", אז איך אני מרשה לכעסים להעלות בכלל ??והתשובה היא לא מורכבת כמו שחושבים. אז חילקחתי אותה בראשי לשתי רמות:ברמה הראשונה, כמו שכתבתי, כעסים זו נטייה אישיותית ואפשר להסביר איך רגשות משתרשים באישיות שלנו (בשביל זה תצטרכו לבוא לקורס) אבל זו לא הנקודה. הנקודה הראשונה היא שיש הבדל בין כעס שעולה בתוכי לבין כעס שאני מזדהה איתו וממש פועל מתוכו באלימות (למשל צועק). יש לזה השפעות שליליות על חיי כמובן.

זאת אומרת הכעס שאנחנו חווים הוא לא הבעיה, הוא רגש טבעי שעולה אצל כולם, הבעיה היא יותר באיבוד שליטה שנובע מתוך הזדהות עם הרגש והיסחפות איתו. פה היוגה (והמדיטציה) לימדה אותי המון המון על איפוק ושליטה על תשומת הלב. כדי לווסת את הפעולה האלימה (משהו שבתור ילד לא הייתי בכלל מסוגל), לימדתי את עצמי לעבור בראש עם תשומת הלב אל הנשימה ולהתמקד בנשיפה ארוכה ואיטית דרך הנחיריים. יש טכניקה שנקראת נשימת נוצה והיא ממש ממש עוזרת להתבסס בתרגול הזה. חשוב לדייק שהמסקנה "כעס הוא בסדר אבל הפעולה מתוכו היא לא" זו גם קצת הקצנה של הגישה כי פעולה כועסת היא לא באמת הבעיה גם כן, זה יותר פעולה של איבוד עשתונות שמייצרת שרשראות של קארמה פוגענית ואלימה סביבנו. כלומר אפשר לצעוק אם צריך ואפשר גם לצאת להילחם אם זה הדבר הנדרש - מה שנקרא לכעוס במודעות.וזה מוביל אותי להתייחסות השניה שבה כעס עולה והוא מלווה בשנאה למי שמולי. כעס שמופיע יחד עם שנאה זה כעס שבהכרח יהיו לו פעולות הרסניות והוא לא משיג כלום חוץ מלפגוע באדם השני ולא פחות מזה הוא גם מכתים את הנפש שלי.

השנאה מזהמת כי היא נשארת בתוכי עוד הרבה אחרי שהסיטואציה נגמרה (לפעמים שנים אחרי) והוא מתעתע בי שאני הקורבן ואני הצודק כי עשו לי ככה וככה. ולמעשה השנאה רק מרחיקה ביננו ומגדילה את הכאב בתוכנו.יש כאלה שיקראו לתופעה הזו זעם אבל לי זה לא באמת משנה הכותרת מעל, מה שמשנה זו החויה של איך סוג כעס כזה עולה בתוכי. אז איך הוא נראה?בשונה מכעס לבדו שבו החום גוף עולה, הדופק מתגבר, הלסת ננעלת והצוואר והכתפיים מתקשים (כל אלו תופעות פיזיות ואנרגטיות טבעיות בשעת כעס). הכעס שמלווה בשנאה יהיה תמיד מלווה באלימות פוגענית כמו קללות (בראש או ממש בדיבור) או יותר חמור מזה באלימות פיזית ורצון רע להשפיל, לחנך או לשנות בכוח את הצד השני. והוא תמיד מלווה בתחושת צדק ו-"אני הטוב והוא הרע" דיכוטומית ילדותית כזו..  לעומתו, הכעס (ללא שנאה) יוציא פעולות בריאות של הגנה ושמירה על גבולות מבלי לשים את הצד השני על הגיליוטינה, אלא דווקא לראות את מי שמולי בדיוק כמוני - עבד ליצרים ולדפוסים אבל כן לשים מרחק, גבול, שמירה, ולהזיז אם צריך אבל בלי לרצות לפגוע אלא רק לנסות לשמור על עצמי או להשיב את מה שנלקח ממני. אפשר לראות שילדים קטנים כועסים כעס בריא כזה וברגע שהאיתות שלהם התקבל והסיטואציה השתנתה הכעס מתפוגג והאוירה משתנה. אבל בני אדם מבוגרים מפתחים סיפור ועלילה בראשם שמביאה אותם לכעוס ולשנוא ביחד ואז רואים את הצד השני כבעיה ולא את הפעולות שלו. לראות את הפעולה כבעיה מייצר גישה הרבה יותר פטירה מאשר את העצמו כרע, כי אז הוא הופך לאויב והשנאה מתגברת. כעס כזה מכתים את הנפש שלנו כמו שכתבתי מקודם.אז מה עושים איתו? תרגול זו התשובה הקצרה. :) הרמה הכי פרקטית היא לשים לב ולהבחין שהשנאה שם. שנאה היא לא טבעית לנו והיא כן נמנעת אם נשים אליה לב. כי ברגע ששמנו לב לדפוס או תוכן מסוים בהכרה שלנו ההזדהות פוחתת והכבלים שקושרים את הנפש שלנו עם השנאה מתחילים להיפרם. וככה לאט לאט אנחנו לומדים לבחור יותר במודעות. לבחור לא ללבות אותה כשהיא עולה ולא להסכים לשיח שונא או מקלל בהכרה שלנו. עם הזמן הדפוסים המזהמים שוכחים ומתייבשים כמו פרח שלא קיבל מים והרגשות הטבעיים נשארים להגן ולשמור עלינו. ואם בא לכם ללמוד עוד על עבודה עם רגשות או באופן כללי להעמיק במדיטציה ועולם הפסיכולוגיה של היוגה, בסוף אוקטובר נפתח מחזור נוסף של קורס מדריכי מדיטציה ומיינדפולנס ברשפון. מוזמנים לכתוב לי ואשלח לכם את אתר עם כל הפרטים על הקורס. יואב

♥